קהילת ביתא ישראל מתכנסת בירושלים – חג הסיגד ברכס ארמון הנציב

קיסים מתפללים בחג הסיגד - סיורים בירושלים עם ישי שביט

קיסים מתפללים בחג הסיגד

ירושלים מושכת אליה את כולם. אצלנו הירושלמים כבר שגור הביטוי "ראית דגל? לך ברגל!" ואכן לפעמים מרכזיותה של העיר גוררת אחריה פקקי תנועה, נהגים עצבניים ואנשים המאחרים למקום עבודתם. תושבי העיר רק מחכים שאירועים אלו יעברו על מנת לחזור לשגרה. הפעם אני רוצה לתאר אירוע מסוג שונה – אירוע בו לקחו חלק עשרות אלפי אנשים, שלא גרר אחריו כל פקקי תנועה. אירוע חיובי עם תחושה של התעלות, אירוע מרגש שנדמה כאילו איש בעיר לא רצה שיגמר. אחת לשנה, בכ"ט בחשוון, מתקבצים אנשי קהילת ביתא ישראל, הלא הם יהודי אתיופיה, ובאים לרכס ארמון הנציב שבירושלים. הבאים עושים דרכם מכל רחבי הארץ על מנת לציין את חג הסיגד. חג זה מצוין חמישים יום לאחר יום הכיפורים והוא סב מסביב לארבעה מוקדים – חידוד הכיסופים לציון, איזכור מעמד מתן תורה בהר סיני כיסוד הברית בין ה' לעמו, ציון הברית מימי עזרא ונחמיה והזדמנות ייחודית להזכיר את החשיבות שבשמירת המצוות. בעבר, באתיופיה, היה חג זה מרכזי ביותר בלוח השנה של בני הקהילה. הוא כלל צום, הליכה רגלית מרובה והזדמנות לפגוש מכרים ותיקים. כיום עבר חג הסיגד מספר שינויים, אך חותם המפגש החברתי עדיין ניכר. הייתי כבר בטקסים רבים בירושלים, טקסים בהם השתתפו עשרות אלפי אנשים וטקסים של בודדים, טקסים יהודיים, נוצריים או מוסלמיים, אך מעולם לא הייתי בטקס מרגש כמו חג הסיגד.

קייס בדרכו לאירועי חג הסיגד בארמון הנציב - סיורים בירושלים עם ישי שביט

קייס בדרכו לאירועי חג הסיגד בארמון הנציב

סדרו של הטקס פשוט למדי – על במה, שהוצבה אל מול הנוף המשגע של טיילת שרובר, עומדים הקסים, הרבנים נכבדי העדה, כשלפניהם ספר תורה והם מזמרים פיוטים ארוכים ומונוטונים מתחת לגג של מטריות ססגוניות. המזמורים באמהרית נמשכים שעות ארוכות והציבור מרותק אליהם: "ובאה ציון הקדושה בהר הזה ובאה ציון הנושעת בהר הזה שאי סביב עיניך וראי באו כולם, כל בניך מרחוק באו…" מזמור זה הוא רק אחד מיני רבים. חלק מהקהל שותה כל מילה בצמא וחלק אחר מתמקד דווקא במפגש החברתי. האויר מלא בתחושה של גאווה – הלא חג זה ייחודי ליהדות אתיופיה, שורשיו טמונים בעבר הרחוק והוא הפך לשגריר הבולט ביותר של התרבות האתיופית בחברה הישראלית כיום. רק לפני שנה חוקקה כנסת ישראל חוק המכיר בחג הסיגד כחג רישמי במדינת היהודים. אני הסתובבתי במקום בתחושה עזה שמדובר כאן בחג דתי שהוא גם קריאה חברתית נוקבת. ההמונים כאילו אומרים "גם לנו יש מה לתרום לחברה הישראלית", "התרבות שלנו היא גאה ועתיקה ובלתי מתפשרת". כאן לא ראיתי אף אחד מרכין ראש, אף אחד לא מחפש תירוצים. ראיתי אנשים הגאים בתרבותם. שיחות החולין שלי עם אנשים חשפו גם דברים אחרים: איש השומר הצעיר משכונת קרית משה ברחובות, הזכיר את הקושי בו נתקלים אקדמאים אתיופים בנסיונם להשתלב בשוק העבודה, תומר ק', חבר ותיק שלי, דיבר על האפליה בה נתקל ועל הגזענות בבתי הספר בפתח-תקווה. בפורום הזה כל הדברים הללו נשמעו כמו ביקורת עניינית כחלק ממאבקים חברתיים שהעדה מנהלת וסופה לנצח בהם. "ה' שמע אותנו, שמע אותנו. ה' שמע אותנו, שמע אותנו אלהינו. בזמן שמתפללים אליך, בזמן שקוראים אליך, בזמן שצועקים אליך, אתה האוהב מן השמים מתוך משכנך הנכון. מהר שמע אותנו". הקסים המשיכו בתפילתם.

באי חג הסיגד תופסים רגע של מנוחה - סיורים בירושלים עם ישי שביט

באי חג הסיגד תופסים רגע של מנוחה

המבוגרים הלבושים בבגדי החג המסורתיים המשיכו להאזין להם ואני יצאתי לחפש את הצעירים. לא הייתי צריך ללכת רחוק. בהמשך טיילת שרובר הקימו תנועות הנוער מתחם ובו מספר אוהלים בהם ניתן היה לשבת, לדבר או ללמוד על החג ועל קליטת העליה. מדריכי בני עקיבא, השומר הצעיר, הצופים והנוער העובד שיתפו פעולה ויצרו מרחב חינוכי נחמד לבני הנוער לבוא ולהתערבב זה בזה. תחושה של חג הייתה באויר. קצת בהמשך פגשתי חיילים מחיילות שונים יושבים ומחליפים חוויות ובקצה העין, בין השיחים, ניתן היה להבחין בזוגות האוהבים (רבים מהם זוגות "מעורבים" של אתיופים ו"פראנג'ים"…) מנסים לתפוס רגע של שקט אינטימי. איזה כיף. קשה להמנע מההשוואה בין חג הסיגד למימונה. גם לחג הזה נודע מקום חשוב בהדגשת היופי שבתרבות ייחודית – התרבות המרוקאית, תרבות שבמשך שנים רבות הושארה בשולי התרבות הארץ ישראלית. המימונה, כמו חג הסיגד, איפשרה לבני העדה להרים ראש בגאווה ולשמר את המורשת המפוארת תוך כדי השתלבות בחברה הישראלית. כמי שכבר יצא לו לאכול אי אילו מופלטות במימונה אני יכול להצביע על שוני מהותי אחד. בעוד המימונות בימנו הפכו למעין התרפקות נוסטלגית על עבר מפואר, חג הסיגד עדיין מהווה קריאת תיגר חברתית. בעוד העלייה ההמונית האחרונה ממרוקו הייתה בשנות ה-60 הרחוקות, באים העולים של שנות ה-90 על מנת לתפוס את מקומם הנכון בפסיפס התרבותי הזה שאנו קוראים לו החברה הישראלית. פסיפס שאין שני לו בעולם, פסיפס שתושבי ירושלים יכולים ללמד עליו שיעור או שניים. פלא שלא רצינו שהטקס הזה ייגמר?

סיורים בירושלים עם ישי שביט - חג הסיגד בארמון הנציב

חג הסיגד בארמון הנציב

  חזרה לעמוד הבית – סיורים בירושלים

To the English post

נשלח ב מיומנו של מורה דרך עם התגית: , , , , , , , , , ,

איפה הייתי השבוע?

  • 23.4.2017
King Herods northern palace. Masada.
הארמון הצפוני. מצדה.
  • 22.4.2017
Asaph (three years old). Kfar Saba.
אסף (בן שלוש) כפר סבא.
  • 21.4.2017
Old and new at The pool of Bethesda. Jerusalem.
ישן וחדש בבריכת בית חסדה. ירושלים.
  • 20.4.2017
Qaser al Yahood - the traditional Baptism site not far from Jericho. The west bank.
קאסר אל יהוד - אתר הטבילה לא הרחק מיריחו.
  • 19.4.2017
Marc Chagall's tapestries. The Knesset. Jerusalem.
שטיחי מארק שאגאל בכנסת. ירושלים.
  • 18.4.2017
Nahalat Shiva street. Jerusalem.
נחלת שבעה. ירושלים.
  • 17.4.2017
The Israel museum. Jerusalem.
מוזיאון ישראל. ירושלים.

עקבו אחרי!